מי שהתבונן בו מהצד - רבים חלפו על פניו במשך השנים והעיפו לתוכו מבט – לא חשד בו שהוא יודע, שהוא מבין, שהוא עוקב, בכלל. אחרי הכל, היה רק תא. תא כלא קטן, עירום ודומם. דבר לא ניכר בו מלבד שבעה מטרים רבועים של קירות וסורגים, מיטה, ארונית ושירותי כריעה. ובכל זאת, תא מספר 18 ידע. כה ידע, עד שנעשה מומחה לבדידותם של אנשים, למצוקותיהם, לחלקיהם המיוסרים, לגרעין נפשותיהם המר. המינימליזם המוחלט העמיד לרשותו תנאים לתצפית ומעקב, מבוססים ומעמיקים מאלה שביצע פסיכיאטר הכלא, אף שההשוואה אינה הוגנת. לתא 18 היו, פשוט, כלים רבים יותר, שלא לדבר על שעות עבודה.

בדרכו השקטה, הוא ספג וקלט. ליווה כל דייר, כל בן בית, אחד על אחד, יום-יום, שעה-שעה, במהלך השבועות או החודשים בהם שהה בקרבו. כך נהג בכולם. כשהתעוררו עם צפרירי הבוקר, כשעלו על יצועם הדל בלילות, כשהתהפכו על משכבם, כשהתהלכו לאורכו ואז לרוחבו, כשהרהרו, כששתקו, כשזעקו, כשהזילו דמעה – הוא היה שם, בוחן כליות ומאזין למיתרי הלב. כי אכן אוזניים לכותל, כנראה. אורחיו היו שונים זה מזה באישיותם, במעלליהם ובנסיבות שהביאו אותם דווקא אליו, שכן תא 18 יועד לאסירים המחייבים השגחה יתרה. והוא, חרף ההבדלים ביניהם, למד לא רק על כל אחד משוכניו, אלא על בני משפחתם, בני האדם.

הוא גילה שהיצור האנושי מסוגר ומבודד מטבעו, גם כשאינו כלוא בתא, ומאסרו רק מזקק את יתמותו בעולם ומאלץ אותו לסור למרותה, להתעטף בה. עוד התברר לו כי החופש, אותו יעד נחשק ביותר ובלתי מושג בעת כליאה, הוא גם המסמא, מסיח הדעת מכל בעיה. מהתא אין לאן לברוח, בכל מובן. ותנאיו היו תנאי המעבדה של הבלתי נמנע.

עם הזמן, ודאי כשנע כה לאט, קל היה לתא להבחין בשעמום, בריקנות, בצמצום הקיום, שיצרו בדייריו התעסוקה הפעוטה והיעדר החברה. באלה, בפני עצמם, די היה כדי למלא אדם בתוגה, במתח ובתסכול. באלה, בפני עצמם, די היה כדי להרחיק אדם מפיוס ומתיקון – פסגות אליהן שאפה, ובכל מקרה, כך אמרה, המערכת השופטת והכולאת. את אסיריו כולם מצא תא 18 כשהם מתכנסים בפינתם, מתבצרים בתוך תוכם, בפראותם, בסטייתם – מתקבעים במאסרם, ובמקרים רבים לא משתחררים ממנו, לא נחלצים מהתא, גם לאחר שסיימו לרצות את עונשם.

תא 18 המנוסה, המשופשף, הופתע לא אחת להיווכח שהעונש הקשה ביותר, גדול הסיוטים של לקוחותיו, הוא ההזדמנות האינטימית שקיבלו לבלות בחברת עצמם. גזירה אכזרית, מתעללת, כפתה עליהם התמודדות הכרחית, בלתי פוסקת, עם מה שטמון בהם ומאיים. סכנות וטראומות שונות מרחפות בבית הסוהר, אף אחת מהן לא הפחידה כך את יושבי התא. חזק ואמיץ ככל שתהיה, מפני האימים שאתה מהלך על עצמך אין דרך להתגונן.

המתקוטט הסדרתי, שנקלע בכל פעם לתגרה אחרת והורשע שוב ושוב בתקיפה, בפגיעה, בפציעה, הסתבך במריבה גם בבית הכלא ונשלח אל התא. רק בינו לבין תאו התבהר לו כי אלימות היא צורת הביטוי היחידה שידע. רק היא הייתה דרכו לתקשר עם העולם, וכאן לא היה מסוגל אפילו לפרוק אותה, אלא על עצמו ועל כתלי התא, שהיו כתליו שלו. מעולם לא פירש כך את זעמו, את תוקפנותו, ולמרות כוחו האדיר ועוז רוחו, מעולם לא היה כה מבוהל. דמותו, כפי שנגלתה לו, הרתיעה אותו, עד שבלילות ביקש מהסוהר התורן להדליק אור נוסף מעל תא 18. את בקשתו איש האגרוף התקשה לנמק. הוא לא העז להודות בפני הסוהר שהוא פוחד, ובוודאי לא העז לספר מפני מי.

הסייען ניגן תמיד בכינור שני, וגם זה רק כשהתירו לו לאחוז באחד הכלים. הוא היה השוליה, העוזר האפור, שאיש לא התרשם מיכולותיו. ביטחון או אמונה בעצמו מימיו לא היו לו, ואת חומרי הבניין המעטים של אישיותו קושש מתגובות סביבתו החסכנית. כך עשה גם באירוע הפריצה, בו מילא את תפקיד הזקיף המסורס, זה שניצב כשפניו לרחוב ומתריע בפני השחקנים הראשיים כשמתקרבת סכנה. בג'ונגל האסורים, קלט אותו תא 18 כטעון-הגנה, לאחר שאוים והותקף בידי זרים. ושם, במקום הבטוח, השומר, המסוכך, הוא חש מופקר וחסר מגן. לראשונה לא היה לסייען במי להסתייע, במי להיתלות, על מה להישען. כשהתכווץ במיטתו, מבועת, העדיף את חברת האסירים המתעללת על פני התבוננות במראה הפנימית שסיפק לו התא.

את המועל בכספי המוסד שבו עבד הביאו אל תא 18 לאחר שברח מכלאו, ונתפס. מרגע שפשע, ייחס המועל את עבירת הצווארון הלבן שביצע לקשייו הכלכליים, לעושרם המופרז של מעסיקיו וברגעי כנות נדירים, גם לחמדנותו. בחדר החקירות האישי שלו, תא הווידויים, נאלץ להודות שהרקע אחר. הוא היה אדם חסר שורשים, שכשל כל חייו בכל ניסיון קליטה. השתוקק, אך לא הצליח להשתייך ולכן לא גילה נאמנות לאיש, לאישה, למסגרת, או לעיקרון. אף שלא הניד עפעף, תובנות אלה טלטלו אותו. הן היו, בעיניו, לא רק נסיבות, כי אם עבירות עצמיות, חמורות בהרבה מכל מעילה ברכושם של אחרים. לא הייתה מרה מתחושת המיאוס שהציפה אותו. לא הייתה אפשרות שכל זה ייחשף בפניו, אלמלא נכלא באותה קופסת אמת.

תא 18 עצמו הכיר בהשפעותיו. רבים היו מתגאים בהישג, מנופפים בו. לא התא הזה. הוא נכלם. מסקנתו הייתה כי גם אם מעולם לא התכוון לכך, עצם קיומו מפיק את תמצית הצער ואין האונים של האדם היחיד. מעמיד לרשותו כתת אמן להרס עצמי. הוא, שתפקידו רק להלין, לאכסן, יהיו שיאמרו, לתקן, מצליח לאפס תקווה, אולי לחסל. תא 18 חש שותף לפשע, ועוד פשע נגד האנושות. דבר איום ונורא להאשים בו את עצמך, גם כשאתה בסך הכל תא. ותא, בניגוד למי שנכלא בתוכו, לא מסוגל אפילו לתלות את עצמו.

כשלא עמד בקלון, בתחושות האשם, החליט שלא ישתף עוד פעולה. הוא מצא לו שעת כושר, ריקה מאדם, וננעל. אנשי הסגל עמלו כדי לפרוץ את מנעולו, עד שנואשו. היה זה המרד הכי שקט, הכי לא ידוע וכנראה הכי מוצלח בתולדות בתי הסוהר. לאחר שדלתו נותצה ונעקרה, והוא נותר פתוח, לא הייתה להנהלת הכלא ברירה אלא להפוך אותו לחדר משחקים. תאים אינם מחייכים, כך שלא ניתן היה לשער מהי תחושתו. ומי חשד בו שהוא חש, בכלל. אבל תא 18 חש בכל מאודו. עד כמה שאפשר לתאר זאת בשפתנו, התחושה הייתה גאווה. גאווה כלואה, עגומה, מצולקת, של תא מאסר. ועדיין.