בלב הרעש והתוקפנות, השולטים בנוף בעריצות, הם היו אי. לפעמים נראו כייבוא ממציאות אחרת. אישה וגבר, עדינים ואסתטיים, צחי הופעה וצחי לשון. שניים שנשאבו זה לזה ברוח הטובה בה חונך כל אחד מהם, רוח הניקיון הכללי. דרכי נועם יובילו לכל מקום. דרכי נועם יפתחו כל דלת, ימנעו כל עוגמת נפש.

ההרגל היה להם לטבע, והחיים הנקיים שפעו יתרונות מחזקים. חיים שקטים, מסוננים מטונים צורמים ונטולי חיכוכים. הסביבה בכל המעגלים סיפקה חותמת של אישור וזיכתה את שניהם במנות אהדה. החברים, קרובים ומכירים יותר מכולם, מיתגו אותם כיחידה זוגית מיוחדת. יחידה אלגנטית, מנומסת ועתירת  כבוד הדדי. "הוא בחיים לא ידבר אליה כמו שאתה נובח עלי", נהגה לומר אחת החברות לבעלה בסיומו של כל מפגש זוגות, כשהיא משחררת התפעמות, קינאה, ולכיוון אחר, טינה.

מחוץ לדלת אמותיהם, שילמו בהבנה מלאה, בקבלה מוחלטת, את המחיר הנדרש על אי שימוש במרפקים. כך פסחו עליהם הפרסים השמורים למנצחים במאבקים - משרה בכירה יותר, תנאי רכישה עדיפים, מקום חנייה אידיאלי. הם לא הקדישו לכל אלה מחשבה, ובוודאי לא חשו החמצה. כה שקועים היו בנעימים שזרמו בדמם, הנעימים שהיו הם עצמם. כאלה היו מאז ומעולם, ומאודם לא העלו בדעתם שירצו או יוכלו להיות אחרים.    

דווקא ביניהם ריחפה תחושה שונה. אמנם תמיד נשמרו האווירה הנוחה, השפה הראויה וההתייחסות הרכה. התייחסות מתחשבת כל כך, ובעצם, זהירה. לא עמדו ביניהם התנגדות, סירוב, הבעת כעס, ובעצם, הבעה. לדברים היה מראה שלם ומלוטש של הסכמה ותמיכה. "אני מאחורייך" או "אתה צודק לגמרי" לא עורערו ולא אותגרו בשום צורה. כשלא שררה תמימות דעים, דעה לא הושמעה. אין להבין מכל אלה כי לא הייתה שם מחלוקת. לעיתים הייתה אף הייתה. אלא שלא התגלעה. היא הביטה בשניהם ממרחק, מתוך שטח זר ומאיים אליו נרתעו מלהיכנס. בתחום הסכנה רבצה המחלוקת, ולצדה בן זוגה, העימות. ומחוץ לתחום, חגו אישה וגבר שלא יודעים איך צועדים בשדה מוקשים. איך פוסעים ודורכים ולוחצים – ולא מתפוצצים. לא נכחדים.

החיים, חמדנים שכמותם, תבעו גם כאן תשלום עבור ההימנעות מהתעמתות. אלא שבמחלקה הפנימית, שבינו לבינה, היה התעריף גבוה יותר, או כך לפחות נראה לו ולה. הם לא שינסו מוחות ומותניים לטיפול בעניין, כנראה מתוך אי נוחות הכרוכה בהתייחסות להוצאה מופרזת בחשבון הנפש הביתי, אבל לא יכלו להתעלם מהנטל. לא עוד משרה, תנאי רכישה או מקום חנייה. המחיר שנתבע היה זוגיות שלא מחדשת ובוודאי לא מפתיעה, לא מעמיקה ולא מעצימה. היסוד הדיאלקטי, זה המצמיח מתוך ניגוד והתנגשות, נעדר מהמפרט הטכני של יחסיהם, יחסים אותם הרכיבו בקלות במו ידיהם, וגילו כי לא היו מורכבים במיוחד.

זו לא הייתה בעייתם היחידה. צירוף מקרים שטני, או שמא עקביות אישיותית מדהימה, הביאו לכך שמערכת יחסים דומה מאוד התקיימה בתוך כל אחד מבני הזוג הבלתי נפרד. הוא, כשלעצמו, וגם היא, כשלעצמה, לא קיימו כל מאבק פנימי, לא ערכו ולא הגישו דין וחשבון אישי ואף נמנעו מכל בירור אמיתי. נוחים וזהירים ועדינים היו היא והוא גם כלפי עצמם, באופן שהשקיט את תודעתו, השקיט את תודעתה, או שמא הרדים אותן. גם בחדרי לבם הפרטיים ביותר, שהכניסה אליהם אסורה על כל אדם אחר, לא מצא אף אחד מהם את רצונותיו המזוקקים. החלל היה כה סטרילי עד ששרר שם, כדימוי הסופר, עיוורון לבן.  

כקרחון ענק שלא חש כי התבקע לשניים, הלכו היא והוא והתרחקו זה מזה, אף שכנראה לא היו קרובים מעולם. בדמות זרם עכור התפשט ביניהם ניכור, תחושה אותה לא הכירו, ובעצם, תחושה שבה לא הכירו. עם זאת, השינוי הביא איתו גילוי: מרבצים עשירים של חוסר הערכה, מיאוס ושמחה לאיד שהצטברו מתחת לשכבת המגן הצחורה בלי שאיש מהם השגיח בכך. גם אחרי שנחשפו רחשי הלב שבתחתיות, מחצית הזוג לא הייתה מסוגלת לומר למחצית שמולה עד כמה קצה בה.

הפרידה הייתה רגועה ומכובדת. טיפה של בוץ לא דבקה בה. הכל שיבחו את בני הזוג המיוחד גם על כך, כמובן. נקיים באחדותם, נקיים בהיפרדותם.

רק המצוקה לא התרשמה. היא ארבה בסבלנות לאישה ולגבר ולכדה אותם למחרת זוגיותם. בשקט הנקי, המסודר והמוכר, אחז בכל אחד מהם שיתוק. בינו לבינו, וגם בינה לבינה, לא קרה דבר. אדם בתוך עצמו, הגרסה הטרגית, הנסתרת מהעולם. בלי יכולת לנוע, להתקדם, או להינתק, בלי יכולת להתקרב, שלא לדבר על להתחבר. איך אפשר, כשמרוחק כל כך. איך אפשר, כשלא מוכר. איך אפשר, כשזר.

​