לפעמים, כשהביט בנתונים, היה מטלטל את ראשו כמתנער מחלום, ומחייך. אלפי חברים, עד גבול האפשר, כשהמערכת דוחה רבים נוספים המידפקים על דלתותיו. עשרות אלפי עוקבים, שלא רק מוגדרים כך, אלא מלווים בנאמנות כל פרסום, כל מילה, כל תמונה. והוא הרי זוכר איזה ילד היה, איזה נער: לא פופולרי, מנודה כמעט, סוג של ילד כאפות, גם אם מילוליות. היהפוך אחד כזה עורו? האינטרנט הוא אמנם נס מודרני, ועדיין, לא טבעי להאמין בנסים. אבל המספרים לא משקרים. הרשת החברתית בראה אותו מחדש. ככוכב.

ההתחלה הייתה רק הפתעה נעימה. בעיניו, היא נראתה כשעשוע פנאי, מן תחביב בלתי מזיק של ניסוחי מחשבות ותיאורי התרחשויות, שזכו לתשומת לב ואף לתגובות אוהדות. סביבה (וירטואלית, אז מה) של קהל תומך הייתה מבחינתו שינוי מרענן, כך שקל היה להישאב לתוכה. תפריט יצירתו הרשתית היה שגרתי, לכאורה, וגם מינון החומרים לא ביטא מקוריות: בסיס אמיתות פשטניות, בתוספת קורט חשיפה אישית, או חשיפה כביכול, בליווי פריטה מניפולטיבית, בנאלית ועם זאת עדינה, על מיתרי רגש השווים לכל נפש. משפטים שכתב, צילומים שהעלה, התקבלו בהתלהבות גוברת והולכת, בהיקפיה ובעוצמתה. "השראה", "ריגשת", "תודה על שאתה", תפחו בהמשך ללהט דתי כמעט. משהו בדברים התחבר כמגנט להמונים ודיבר אליהם, אולי כי בקע מפיו של אחד מהם. אחד ההמון. כדרכם של כוכבים עממיים, לא נהגתה כאן כל נוסחה. המכנה המשותף היחיד, אולי, למצליחים בלתי צפויים מסוגו, הוא העובדה שאף אחד מהם לא כיוון לכך כלל.

יהיה היעדר-ההסבר אשר יהיה, האיש הפך ממחובק לאהוב, לנערץ. והוא, מצדו, עבד בזה. פיתח וטיפח. אחרי הכל, העלה ברשתו את שלא העלה בשום מקום אחר. כי גם אם כבר לא נודה כפי שנודה בילדותו, חייו הפרטיים הלא-וירטואליים היו אפורים, דלים ודי ריקים. זוגיות סבירה, חברויות קלושות, יחסים בסיסיים עם הוריו ואחיו, משרת עריכה זוטרה באחד האתרים, שגם בה, מן הסתם, לא בלט ולא הרשים. בתוכו רצה אחרת – להפגין נוכחות, יצירתיות, השפעה, להיות מורגש – אבל ידע היטב ששם, בחוץ, לא יהיה מסוגל. מעבר לגבולותיו, לקווי המתאר שלו, המוקפים בעורו, השתרעה עבורו ארץ האפשרויות הבלתי קיימות. בכל פעם שבה רומם מבט מעל מסך הרשת החברתית, מצא עצמו בישימון האנונימיות. אחד ההמון, האחד שלא מבחינים בו.

אין פלא, אם כך, שהוא הלך והתאהב באני האחר. לא שוכח, אמנם, שזהו רק צד אחד בחייו, אבל מתמסר לו. והצד לקח צד, התרחק בהדרגה מגדת החיים הממשיים, עליה נותרו כל אותם דיירי-מציאות עלובים: השעמום, האכזבה, הבינוניות, היעדר המשמעות. כמטחווי קשת ממושבת עונשין זו, התמוגג האיש על מפעלו המשגשג. הוא היה הקוסם מארץ עוץ של העידן המקוון, המג שמסתתר מאחורי מכונת האינטרנט הגדולה. לתחושתו, קסם אכן התרחש. קסם נפלא, מהמם, שעובד באמת. הקסם האישי שלו.

עד שהאופוריה נסדקה. אולי בעקבות פעם-אחת-יותר-מדי שבת זוגו זרקה לו, בעוקצנות מחויכת, "אל תנסה את זה בבית". זו הייתה הבדיחה הפרטית שלהם, בעיקר שלה, לגבי הפער שבין דמותו הרשתית לבין צחיחותו האישיותית, היומיומית. אל תנסה את זה בבית, היא הייתה צוחקת ומחבקת אותו, והוא הבין את המשמעות, את ההמשך שלא נאמר – כי בזירה האמיתית אין לך שום סיכוי לממש את הבדיה התקשורתית. 

ההקנטה סטרה על גאוותו, אבל הייתה לא יותר מעוד-אמירה. משמעותית ממנה הייתה מודעותו, ידידת-נפש שהלכה איתו מאז ומעולם וידעה לייצב ולאזן בשעות קשות, גם במחיר של כנות מכאיבה. המודעות זיהתה את הצורך והתעוררה, זוקפת את קומתה הריאלית ונאלצת להתערב בעלילה. מגמה ברורה  כרסמה באיש באופן נחוש ובלתי הפיך. הכרה זוחלת בקיומו של שקר – שכלפי העולם עדיין פעל, אך לא עוד כלפי מי שחולל אותו. המכשף הסוחף השתכנע שקסמו האישי הוא אחיזת עיניים. מרגע שחדל להאמין באהבתו הנשגבת, היא הוויית הרשת שלו, לא יכול היה לסבול עוד את הפער. פער נורא שנוצר בינה לבין כל מי שהוא באמת היה, אי שם על הגדה השנייה. 

וכך החליט לשים קץ. כל טעם לא מצא בחיים כאלה, המבוססים על מרמה – מסכנה, מגוחכת, משפילה. הפעולה המתחייבת הייתה ברורה, אחת ויחידה. מחרידה ככל שהייתה.

בוקר אחד הקוסם ביצע. קם, נשם, עצם את עיניו וסגר את הפרופיל ברשת החברתית.

באותו רגע הוא נעלם.

​