היא עצמה לא ידעה לומר מתי זה קרה בדיוק, וגם בדיעבד קשה להניח אצבע על נקודה בזמן. אבל כשהסיפורים חדלו להגיע אליה, שבועות וחודשים, הסיבה הייתה ברורה.

זה לא היה מחסום כתיבה. לכתוב היא בהחלט המשיכה – הרצאות, עבודות מחקר, מאמרים. העניין היה אחר. סופרת רבי המכר המוערכת, המעוטרת, הפורה, איבדה את הדמיון שלה. בניגוד לחשד האמנותי האוטומטי, לא נעלמה כאן שום "השראה" מואדרת. פשוט דמיון פשוט. האישה לא הייתה מסוגלת לחשוב על דבר שאינו לקוח ממציאות חייה המוכרת. רעיונות, התרחשויות, דרכים ופתרונות כאלה לא נראו עוד בעיני רוחה.

התפתחות זו, שאינה אלא מעצור גדול, אמללה את מי שנהגה לרכוב על כנפי דמיונה מדי יום בדרכה לעבודה. היא אמללה כי נטרלה, סירסה, השביתה – 100 אחוזי נכות ספרותית נקבעו – ובעיקר כי איימה לשבש את דעתה של הסופרת עליה.

לא די בזאת שנשארה חסרת דמיון, היא לא הצליחה להבין האם מיצתה אותו, בזבזה את כולו, או הוא זה שחמק ממנה ואבד, ועכשיו הוא במקום אחר, עושה מי יודע מה, אצל מי יודע מי.

הסופרת החסרה יצאה מגדרה במאמץ למצוא את דמיונה. חפרה בכל פינה, ממעמקי זיכרונה ועד קצות המרחבים המקיפים את עולמה. עקבה אחר סופרים וסופרות שונים, גם בשפות זרות, בתקווה לאתר ולגלות. בבדידות מתסכלת ערכה את חיפושיה, שכן אין זה עניין שאפשר לבקש בו עזרה מאחרים. מי יזהה את דמיונך, חוץ ממך.

היא מעולם לא מצאה אותו ולא ידעה מה היה לו. רק הבינה בצער מכלה, מהסוג המותקן בנפשות יוצרים בלבד, שאין באמת הבדל. בין אם מיצתה את דמיונה ובין אם הוא מיצה אותה והלך ממנה, כך או כך בזבזה אותו. בסיפורים על אחרים, שנכתבו לאחרים.