בקילוף צבע קטן וזניח, כזה שמבקע את הלובן הפלואורסצנטי בתקרת החדר, הוא ממקד את מבטו שעות ביום. במה כבר יוכל להתבונן כשהוא מוטל בתנוחה חסרת אונים על מיטת בית החולים, והרגל המגובסת, המנותחת, המוברגת, תלויה בזווית ומצביעה אל אותה נקודה סתמית.

הוא לא ראה מי נהג במכונית שפגעה בו בדהרה בזמן שחצה את הכביש, מאוחר בערב, כהרגלו, מותש ושקוע, כדרכו, ביציאה מהמשרד. זוכר רק רכב פנאי-שטח שחור, סמל סטטוס נובורישי, נוצץ ו-וולגרי, מהסוג שהיה מאוס עליו הרבה לפני שדרס אותו ונמלט. אף פעם לא היה מאלה ש"מעבדים את תחושותיהם", ובוודאי לא עכשיו, כשתחושותיו ברורות לו כל כך: כעס מר על הפציעה המיותרת, חימה שפוכה על הפוצע הלא נודע, ויותר מהם, תסכול עמוק על הניתוק הכפוי מעבודתו שנותרה משוועת על שולחן השרטוט האדריכלי. והמאושפז קצר רוח ונרגן, דוחה בשאט נפש את רובו הגדול של תפריט המוסד הרפואי שמוגש לו בכלי פלסטיק עגומים, וגם אם משתדל שלא להחצין זאת, מתנשא ממעמקי חדלונו הזמני על מטפלים ומטופלים. על עולם שאינו עולמו.

אחות אחת, כבדת גוף ומאירת פנים, צולחת בקלות את המים העכורים שבהם שקוע זה שאמור להחלים. היא מטפלת ומתעניינת, לא מפנקת ולא מרחמת. תוך בדיקה ומדידה, מילוי והזרקה, מקשיבה כלאחר אוזן לרטינותיו – עד כמה נורא להיות תקוע כאן, בבית המחסה למסכנים, עד כמה מתבזבזים ימיו הרחק מהמציאות המקצועית שזקוקה לכישוריו. והאחות העמלה מחייכת, ובעוקצנות חביבה קוראת לו "הארכיטקט", וכשהיא פוסעת נמרצות לעבר היציאה מהחדר, שואלת בקול למה הוא מאוהב כל כך בעבודה שלו, איך מכל הדברים שמחוץ לבית החולים הוא מתגעגע דווקא אליה.

מצעד של מבקרים עולה לרגל. חוקרי משטרה שמנסים לפצח את תיק הפגע וברח ומסבירים בהתנצלות שמצלמות האבטחה לא סיפקו תמונה מהימנה ושלא נמצאו, עדיין, עדי ראייה. גלריית דמויות מהמשרד, בראשן השותפה המעשית והקרירה, שמרגיעה כי הכל מתנהל בשליטה ומיד אחר כך מבררת מהו מועד השחרור המתוכנן. הוריו המודאגים שמפצירים בו לנוח ו"לא לחשוב עכשיו על שום דבר". בת זוגו לשעבר שמלטפת את ראשו בקצות האצבעות בלבד ומציינת בטון סרקסטי שאילו ידעה שהוא מסוגל להיות "ככה, יציב כזה ולא מעיק", אולי לא הייתה נפרדת ממנו.   

כולם דואגים לו, כולם מחבבים אותו, חלקם אף אוהב, אבל ביחסים המשתקפים בביקורים אין טיפה של עומק. יותר משבאו האושפיזין לצאת ידי חובה, פוטר אותם המאושפז בשיחות בטלות ובהלצות מאולצות, אוטם בהא ודא כל פתח לחדירה, לחשיפה, לקרבה.

ורוב הזמן הוא לבדו, בחברת מחשבות. מהרהר, משום מה, בדברי האחות על אהבתו לעבודה. מעולם לא נתן דעתו למובן מאליו, חשיבותה בעיניו. ורק כשנלקחה ממנו, ונראה כי מלבדה אין לו דבר, כמעט, הוא שואל לראשונה מה עבודתו מספקת לו. מהו סוד קסמה, מה מקור כוחה, מה יש בה שיכול למלא כך את חייו. הוא חוקר ומנתח, מתבונן ומחשב, תר אחר פתרונות ומוצא. שהעבודה מעניקה לו חרות, ביצירתיות שיש בה, ומעניקה לו שליטה, בעצמאות שיש בה, ולרגע תוהה האמנם חרות ושליטה הן אלה, או רק אשליות של זו ושל זו. תוצאה נוספת עולה מתהליך הבדיקה, ולפיה העבודה מאפשרת מרחק – שלא ביקש, ודאי לא במודע – מכל טרדה שאינה עבודה. ואם כך, העבודה מעניקה גם הגנה. אלא שהמסקנות כולן עטופות במועקה קלה, ובניגוד להן, היא אינה מוסברת ואינה ברורה. והמטופל הוגה בכל זה בריכוז כה מוחלט, עד שאינו שומע, אפילו, את נחירות שותפו לחדר, שבכל מצב אחר מוציאות אותו מכליו.

בשלב פילוסופי זה נכנסת האחות הגדולה, מעיפה מבט בשוכב החושב ומגישה לו עירוי של מילים. "טוב לחשוב", היא אומרת. "אין מעבדה טובה יותר למחשבה מכירורגית א'. אבל תחשוב כמו שצריך. לא מפה", והיא נוגעת במצחו, "אלא מפה", טופחת קלות על בטנו.

"זאת בטן, אחות מוסמכת", הוא עונה באדישות מעוצבת. "מה היא יכולה לתרום לחשיבה?"

 "שאלות קשות שואלים את הבטן", האחות מבהירה. "לכן אני יודעת הכל. תראה איזה בטן יש לי".

"ומה היית שואלת אותה?"       

"אולי ממה אתה פוחד כל כך, כל הזמן".

"אני פוחד? רק מלקיחת הדם העדינה שלך".

"אם יכולת, היית בורח גם מזה. אבל לפני שמעכו לך את הרגל, ברחת נהדר".

הוא מגחך גיחוך קטן, שלא בטוח בעצמו.

והיא מצביעה נחרצת על מרכז גופו ואומרת: "תחשוב, תחשוב. אתה יכול. בשביל זה יש כרס של ארכיטקט".

האחות הולכת, והשפעתה נשארת. והמטופל שואל, ממה הוא פוחד. והפעם מנסה לחשוב אחרת. מהבטן.

מעשה כשפים, מהבטן עולות תמונות, או שמא גם אלה תחושות, אבל חדשות ואחרות, ממקור עמוק ומזן איתן, שהאיש לא פגש מימיו, ואם פגש, לא זיהה.

כעת הן סביבו, עמוסות במידע ותובעניות, והוא לוכד אותן ומתאמץ לפרש, עד שלפתע הוא מפסיק לנסות. כי הופל בפח: לא לחשוב הוא צריך, אלא, כנראה, מה שמכונה לחוות.

השתאות אוחזת בו כשבטכניקה הזרה הזו, הלא שיטתית, הבלתי רציונלית, מגיעות אליו תובנות בהירות ומובהקות, חד משמעיות מאלה שהניבו מחשבותיו הסדורות אי פעם. ובשפתן הלא מדוברת, התובנות אומרות שהוא פוחד מאובדן. פוחד מהפסד שלא יוכל לעמוד בו, הפסד שאי אפשר לערוך בקרת נזקים לקראתו. פוחד מתלות, ובשום אופן לא נותן אמון ברגשות – באלה, הרי, קשה כל כך לשלוט. הם קפריזיים, בלתי צפויים, רצים לכביש, לפעמים.

מחוץ לו, כך חווה המחלים עכשיו באמצעות חושים שהזניח, משתרע ג'ונגל שבו רובצים איומים. יש שם, בין השאר, שטחי אש בדמות מערכות יחסים וזירות פיגוע של התאהבויות: באידיאל, באמונה, באישה. בידי אף אחד מאלה הוא לא העז להפקיד את נפשו. המשרד שימש לו שטח סטרילי, עיר מקלט שבה מימש את ריבונותו כשליט יחיד, בבדידות זוהרת שאיננה זוהרת עוד בעיניו כלל.

היה עליו להידרס, באירוניה אכזרית מחוץ לאותו משרד, כדי להיווכח שהסיכון אינו הרסני. למרבה הזוועה, הוא בונה. וכעת נראה לאיש כי מאז שקובע והפסיק לזוז, הוא התקדם יותר משהתקדם בכל מהלכיו הקודמים. אבל לאן, מכאן?

"אתה תלך כמו גדול, ארכיטקט, אל תדאג", אומרת לו האחות, ששוב כמו קוראת את מחשבותיו כמכשפה. "לא סתם תלך, גם תמצא את הדרך. ואם תתעה, אתה כבר יודע מי יודעת". היא לא נוגעת, אפילו לא מביטה, והמטופל חש כיווץ נעים, חמים, במעמקי בטנו, כאילו לשה אותו שם. האחות פותחת לרווחה את החלון הסמוך למיטתו, חלון שמבעד לו ניבטים שמיים אינסופיים. "רואה את הדבר הזה, בחוץ?", היא שואלת. "קוראים לו עולם. אמנם לא ארכיטקטוני ומשורטט כמו זה שממנו באת. קדימה, צא אליו. הוא מת להכיר אותך".

והצחוק הטוב שלה מרחף בחדר. והאיש עוצם עיניים, ונרעד.