החברים קראו לו נוח, אף שזה לא היה שמו.

חייו סבבו סביב נוחות, ואולי לא סבבו, פשוט שטו בניחותא, כשהוא, מצדו, נמנע ממאמץ, מטרחה ומחיכוך. אי הנוחות הכרוכה באלה גרמה לו מורת רוח, שסביבתו התקשתה להבין גם כשניאות להסביר בסבלנות למי שתהה על כך.

נוח, נהג לומר, הוא מצב הצבירה הנכון ביותר לאדם. האינסטינקט הבסיסי של כל יצור חי שמבקש למזער מכשולים, התנגדויות ומכאובים, ולהעצים הנאה, נעימות ושקט נפשי. עוד טען, כי מה שמשבש את הנוחות, ואנשים נוטים לאמץ שיבושים רבים כאלה, מפר את ההרמוניה שהיא שאיפתנו הטבעית והעמוקה. ההרמוניה הזו, המשיך ונאם, היא תנאי הכרחי למושג שכולם מדברים עליו, ואין להם מושג איך להשיג אותו, "איכות חיים". וחשוב מכל, הדגיש בסיום הרצאתו המייגעת מעט, הנוחות היא היסוד והמפתח לחירותו של האדם, לחופש. וחופש, אין למעלה ממנו.

הוא לא רק דיבר, אלא אמר ועשה. ולמעשה, אמר ומיעט לעשות. כחסיד נלהב של הנוחות, האיש יישם את משנתו בעבודותיו ובלימודיו, בקשרי הזוגיות, המשפחה והחברה שלו, אפילו בפעילות הספורט המתונה שנקט. הוא הקפיד על נוחות מתמדת, ואם לרגע התעורר בו ספק בעניין נאמנותו לעקרונותיו, עצר כדי לנוח. עם הכינוי נוח, שדבק בו בבדיחות טובת לב, זרם בשמחה, אבל לא רק מפני שתאם את תורת הנוחות שלו. הייתה לו סיבה נוספת, סמלית וכמוסה יותר, לראות בעצמו נוח.

את הרעיון שהיכה שורש במוחו לא חלק עם קרובים או רחוקים כי ביטויו נשמע תמוה, והאיש נתפס ממילא כטיפוס מוזר בשל השתעבדותו לנוחיות. לא היה לו נוח לשתף אחרים, אם לשאול ממנו משחק מילים גמלוני שכנראה היה משתמש בו. מילים היו חומר העבודה שלו, שבאמצעותו התפרנס ("כלבלר", כפי שהגדיר בלעג את עיסוקו בתחום התוכן), ובאמצעותו גם קיים מפעל קטן, חשאי וחיוני בעיניו.

המכונה נוח לא היה אדם מאמין ובשום אופן לא היה דתי. בכל זאת סבר שמתוקף כישרונו, ויותר מכך, מתוקף האכפתיות שלו, חלה עליו חובה מוסרית לשמר את נפלאות הבריאה שעמדו, להערכתו, לפני הכחדה, לפני אסון אפוקליפטי שימחה אותם מעל פני האדמה. לא כל נפלאות הבריאה היו לדעתו בסכנה, רק הרגישים שבהם – הרגשות האנושיים.

דאגתו הכנה לגורלם של רגשות הייתה, על פניה, פרדוקסלית. גיבורנו התאפיין בסרקזם מריר, ויהיו שיאמרו, בנכות רגשית קלה. למעשה, גם כאן התערבה נוחיותו ועיצבה את דרכיו: הבעות רגש מוחצנות, ואפילו תחושות פנימיות עזות, צרמו לו ולעיתים גררו אותו למצבים צורמים. הן דרשו התכווצות, התעמתות, פגיעה או היפגעות, פעולות שטלטלו מדי את הערסל עליו ניענע בזהירות את יומיומו.

עם זאת, או שמא בשל זאת, הוא התפעל מתופעות רגשיות ועקב אחריהן בהשתאות. ראה בהן תופעות טבע אקזוטיות, מרתקות, שכופות על המציאות שינוי וצבעים ויצירה. רגשותיו היו אולי מוגבלים, אבל רגישותו ערה וחושיו חדים, ובאמצעותם קלט את כוחם של רגשות להניע ולהרחיב, לחדור ולערבל, לרומם ולהשפיל.

הוא לא נתן כל ביטוי פומבי למעקב שניהל אחר הרגשות, ודאי לא לחרדה שליוותה את המעקב. מעמדתו המרוחקת משהו צפה בִּרגשות הולכים ומצטמצמים על מסלול האנושות, נעשים שטוחים יותר, קהים יותר ושימושיים פחות. בימים אלה, ימים מודרניים, מתקדמים, הישגיים, הוא חזה בקשת רגשות דוהה ומחווירה.

ההתחממות הגלובלית התרחשה, מבחינתו, לצד התקררות גלובלית, שדחקה ושחקה כל רגש שנקרה בדרכה. כדור ההרס התגלגל במהירות במדרון, ולאדם החרד לא היה ספק כי האחרית הרגשית קרבה. הוא ניבא מפץ נורא. ועוד לפני החורבן, בעולם הקיים – היעיל, המכוּון, המקוון – גילה עד כמה הוא, נוח שכמותו, אינו מחובר. עד כמה הוא מיושן, בראשיתי כמעט.

מכל דיירי תבל, דווקא האיש העמום רגשית התגייס למשימת ההצלה של הרגשות האנושיים. אף שהדבר תבע ממנו פעולה, השקעה ועבודה, עבודה ממש, וניפץ לרסיסים את צורכי הנוחות שלו, הוא ביצע את המלאכה. לא יהיה מופרז לומר, בהקרבה.

במילותיו, בסיפוריו, הוא תיאר וצייר ותיעד רגשות. תחילה את אלה שבהם חש, שאותם זיהה בעצמו. אחר כך את אלה שבהם צפה מתחוללים באחרים. ולבסוף את אלה שליקט וקלט ולמד להכיר מעדויות, מחוויות של זרים. פעילות זו דרשה הפעלה נמרצת של דמיונו המפותח, והולידה הכרה ברורה וכואבת בכך שלא יוכל לשבות ממלאכתו המפרכת ולנוח קמעה.

בסיפורים, הרגשות היו הגיבורים. הם השתחררו והתבטאו בחופשיות פראית כמעט, כפי שלא ידעו לעשות בנפשו הפרטית של המחבר. הם הובילו כל עלילה, הכתיבו את מסלולה, קבעו את אופייה ושלטו בה. אבל בקסם שתלטנותם הרך, הבריא, הבורא, הרגשות לא כפו עצמם על העלילה, אלא נידבו את נכסיהם, תרמו לה את גופם. והיא, העלילה, ינקה אותם בצימאון, מיזגה אותם לתוכה. התמסרה ונולדה.

לא רק רגשות "חיוביים" שטפו את הסיפורים. כל הרגשות כולם, לדעתו של מושיעם הכותב, היו יצירות מופת בעלות חשיבות עליונה לקיומו של המין האנושי. וכך, גם אלה המתויגים חברתית, מוסרית, טיפשית, כרגשות שליליים ואפלים, מזיקים והרסניים, זכו ליחס שווה של גיבורים. רגש אחר רגש, מקצה הקשת ועד קציה, הם נגלו ונחשפו, הרהיבו בביצועיהם, נחקקו, ננצרו ונאצרו. ביום שבו החיים יאבדו את רגשותיהם, הָזָה בתקווה מפעיל המיזם, יוכלו ניצולים אלה להתחיל את החיים מחדש.

אמנם הייתה זו אוּמנות, חרושת מילים בלבד, ועדיין – גם האיש חש שהדבר מוזר – הכתיבה נחוותה אחרת הפעם. היא הייתה, לתדהמתו לא מצא שם תואר הולם יותר, מסעירה. הוא לא ידע מתי תתחולל הזוועה, אף כי סבר שהיא נוקשת בחלון כמעט, ועל כן עבד בקדחתנות, בדבקות ובאדיקות. ברוחו הנמוכה, לעולם לא היה סומך ידיו או מילותיו על התובנה הבאה, אבל עמלו ביטא את מהות האמנות. את מסירת הנפש – מעשית או סמלית – לתכלית יצירתית אחת.

הסיפורים נכתבו במעבד התמלילים שבמחשב הישן, הנייח, שניצב כמורה זקן ועיקש בחדר השינה. ברוח הזמן, המספר שקל לשמור את סיפוריו בענן, אך לא היה משוכנע שעננים ישרדו את הסופה. האחריות הכבדה, שלא לומר תחושת השליחות שאיש לא הטיל עליו, הביאה אותו להעתיק סיפור-סיפור, רגש-רגש, בכתב יד מסודר, ולטמון עותקים במגירת עץ נעולה. הגיונו הפנימי, שאכן היה הגיוני רק בתוכו ולא מחוץ לו, אמר כי במקרה שהסערה תטרוף את הקדמה, המקלט המעשי היחיד עשוי להיות קופסה.  

הוא צלל וחפר במחשבתו, בזיכרונותיו, כדי לוודא שהקיף במפעלו את כל הרגשות שפגשה תודעתו מימיו. עוד הוא תוהה אם היטיב לקלוט, לתאר ולבצר, אם השלים כנדרש את המשימה, עלה קול נפץ אדיר באוזניו. זה נשמע כרעם, אבל כזה שעדיין לא נשמע. ובעקבות הקול הגדול, אחז רעד בכל. המציאות רטטה.

נרעש, המכונה נוח העיף מבט אל בקבוק היין הנושן, המשובח, שאותו שמר לאירוע חגיגי, ערטילאי, והידק את בגדיו לגופו כאילו איימה סערת רוחו לתלוש אותם מעליו. כגיבור הפרשה, כמגן האחרון, הוא חבק בעוצמה את קופסת פיקדונותיו, את אוצרותיו, את סיפוריו, את רגשותיו – כי עכשיו כולם, שלו ולא שלו, היו באחריותו.

במעמקיו התרגש דבר מה עצום, מין כוח שהופך ושוב הופך, וכמו הלבן, שמכיל את כל הצבעים, התחושה נחוותה ככל התחושות במשותף. לכן האיש לא ידע מה הוא חש, והצטער על כך שאפילו את שמו של הדבר לא ידע. וחשש חדש עלה וטיפס בו, מחשבה כבדה ומטרידה. הוא אמר לעצמו שכבר מאוחר, ותקוותו היחידה הייתה שלא פסח במעשהו על החשוב מכולם. שלא השאיר את הרגש הכי חזק בעולם בודד בחוץ, חשוף ומופקר.