אוכל הוא ארץ הפלאות שלה. היא מרחפת וצוללת בו, מסתחררת ומתאחדת. בארץ האוכל, גם השעשוע והדמיון משביעים את רעבונם. היא אוהבת הכל. מתמסרת כמאמינה אדוקה למעדן אנין, ובאותה החדווה מתענגת על פרוסת לחם בגבינה. מחוללת סביב מאכליה, חוקרת אותם, שקועה בהבנתם, ברכישתם, בהכנתם. מרחרחת ובוחשת ובוצעת וטועמת, ונרגשת. היא לא "חיה כדי לאכול", כפי שחושבים על אנשים כמוה אנשים שלא באמת מבינים, אבל כל-כולה חיה כשהיא אוכלת. חיים עשירים, משמחים.  

בני אדם נוטים לזנוח את משחקי הילדות ולוותר על אהבות מוקדמות בבגרותם. ואילו היא – בבית, במעדניה, בשוק, במסעדה – לא יצאה את מגרש המשחקים שמארח אותה כה יפה מקטנותה. ילדים שאומרים "איכס" על אוכל עוררו כבר אז את רחמיה כלוקים בעיוות מצער, במום שמגביל את עולמם. משחר ימיה היא מספקת נתח נכבד מסקרנותה ומתאוותה בגן העדן של הטעמים. אין פלא, היא נוהגת לומר, שהפיתוי הבראשיתי, הגדול מכולם, זה שמולידי האנושות לא עמדו בו, הוא אכילה מפרי עץ הדעת. וגם היא, כך מספרת לה בטנה, אוכלת בכמיהה לדעת.

הוא אוכל לתכלית הקיום הבסיסי. בעיניו, זהו כורח, טורח חיוני שמתדלק את המערכת במחיר בזבוז זמן ותחושת כבדות מעיקה. אוכל לא מגעיל אותו, או מאיים עליו, סתם סתמי לו. הטווח שבין טעים יותר לטעים פחות מתאפס בפיו, ו"מהמם", או "מטלטל", או כל ביטוי אחר שנפלט מפיהם של גרגרנים מקצועיים, לא קיים בלשונו. מילדות לא התלהב מאכילה. העדיף על פניה הרכבת פאזלים, או עיסוק בספורט, או אפילו ישיבה שותקת. הוא איש מסוג האנשים ש"שוכחים לאכול" במהלך היום, זכות שלא עמדה לו כילד. הוריו הקפידו שיאכל כדי שיגדל, שיהיה חזק, והיום הוא אוכל מהטעם הזה בדיוק. טעמים אחרים לא נוגעים לו. בציבור, הוא נוטה שלא לאכול. זה זר לרוחו, חשוף ולא נוח. כמו לתחזק את הגוף בכל צורה אחרת – ברחצה, בהיגיינה, בהתעמלות – ליד אנשים.

גם מחוץ לצלחת הם שונים. היא מביעה, מחצינה. היא יצרית, חושית במלוא מובן המילה – קשובה לחושיה ונשמעת להם. היא מפליגה ונסחפת, אוהבת לאבד את הראש לפעמים, ולא נבהלת כשאינה ממהרת למצוא. היא גם לא נוהגת להגביל את עצמה, ולכן אינה ממצה.

הוא מחושב ומדויק, נשלט ומאופק. לא מרבה לבטא, ממעט להתלהב ובוודאי אינו יוצא מגדרו. לא לחינם הוצבה שם גדר. הוא איש מידות, מטרות וגבולות. ועל כן, ובכוונת מכוון, הוא מהממצים. "ברית של ניגודים", מכנה אותם הסביבה בחיבה ולא אחת מעלה על נס את הצלחתו של חיבור ההפכים.

ואמנם, הם זוג מתפקד. שניים שמתקשרים בכנות, שמגדלים ילדים, שחולקים דעות פוליטיות וגם כמה תחביבים. ספרות, לדוגמה, או טיולים. איכשהו (מעולם לא נסחו לעצמם או לאחרים את הנוסחה), הם מגשרים בכל תחומי החיים על הבדלי האישיות. מניחים אותם בצד, מבליעים, עוקפים, או מדלגים מעליהם. מודעים ומתעלמים. המפעל המשותף, נישואים, יודע לכנס זרויות, להצמיד אי-התאמות, ולהמשיך בייצורו המכני, היעיל, של היומיום. שאון המכונה מחריש ומעלים צלילים קלאסיים של דיסהרמוניה.

בתוך מפעל היחסים, האוכל מעניק לכל אחד מהם אי פרטי. יחסים משלה, יחסים משלו. היא והנאתה, הוא וניכורו. זהו המצע שעליו אישה ואיש יכולים לממש את נפרדותם, להגשים את עצמאותם, בלי להתקפל ובלי להתגמש, בלי להתפשר ובלי להתחפש. להיות היא, או הוא, כפי שמזונם מאפשר להם להיות.

אין ביניהם תהום כתהום הקולינרית. כשנגזר עליהם לאכול יחד, בארוחות משפחתיות, במפגשים חברתיים, בציוותים זוגיים בלתי נמנעים, נפשותיהם נאבקות זו בזו והם מקצינים. שולחן האוכל הוא שדה הקרב שסביבו מנופף כל אחד מהם בכלי נשקו, כלי האוכל שלו, ותוקף, גם אם לא במודע, את הבטן הרכה שמולו. היא חוגגת את מנותיה, מתמסרת לחוויה, אוכלת בכל פה, בהתרסה כמעט. והוא, מעבר למתרס, לועס מעט, לאט, משלים בלאות ובעגמומיות מופגנות את מטלת ההזנה.  

ובין אם מבטם ממוקד, או נודד, או נעצם, הם רואים במצבים אלה תמונה ברורה, רחבה, של האדם שבו קשרו, כפי שאומרת האגדה הרווחת, את גורלם. היא רואה בו – בקושי אוכל, בקושי שותה – את הקפיצות והצמצום, את מזעור החיות, את ההימנעות, ההסתגרות והקדרות. הוא רואה בה – שואפת ומלקקת ונושכת ויונקת – את ההתפתות והכניעה, את אובדן הסייגים ואובדן השליטה, את ההפקרות והעליבות שבגשמיות.  

אף על פי כן, השניים אינם מוותרים. הם מחליטים, ולו בהרהורי לבם ולא בהצהרות מדוברות, להותיר את האוכל על האי ולקיים סביבו חיי נישואים תקינים. להמשיך בהפעלת המפעל שרוב פסי הייצור שלו נעים כשורה ומפיקים את התוצרת שכתובה על אריזותיו. וכך הם עושים ועושים ועושים במשך עשר שנים.

לקראת יום השנה העשירי לנישואים הם נערכים במיוחד. יוצאים לחופשה בצימר מפואר, מטיילים בסביבה הפסטורלית, מחליפים ביניהם תשורות עטופות בסרטים, משוחחים וגם שוכבים. וכל הזמן נמתח ביניהם מתח. כי אין נסיעה חגיגית, לציון מאורע חגיגי, ללא ארוחה חגיגית. והם פוסעים לעבר הארוחה ומצטיידים במצרכיה ומכינים את כליה, והוא מתקין את פינת האוכל ועורך את השולחן בסדר מופתי, והיא יוצרת בשקיקה במטבח. קוצצת ירקות לסלט טרי, לשה בצק ומתפיחה ללחם דגנים, כובשת דג במיץ לימון ותבלינים לסביצ'ה, מטגנת ירקות שורש בסיר לקדירת עוף, מחממת חמאה מזוקקת לרושטי, לביבת תפוחי האדמה, מרתיחה שמנת מתוקה לכמהוני שוקולד, טראפלס, וחולצת פקק מבקבוק יין סירה צרפתי.

בבוא השעה, שניהם רחוצים ומבושמים ולבושים בטקסיות המתבקשת, והיא מגישה את מטעמיה המעוצבים, הצבעוניים, הריחניים, אל הבמה המצפה להם. ולפני הטעימה הראשונה היא כבר משוכנעת בכל חושיה שנפלאה אהבתה לאוכל אלפי מונים מאהבתה אליו. שלאוכל היא מתאימה, ולו – לא. והוא, השונה ממנה במהותו, מסיק בהגיונו מסקנה דומה. שיצריה גוברים עליה, ואינם כובשים אותו, אלא מניסים.

ואף אחד מהם, באדיבותו, בטוב לבו, אינו רוצה לקלקל את האירוע, להעכיר את הרוח החגיגית, הזוגית. אז הוא אוכל ממעשה ידיה, ושותה מהיין שמזגה, ומשתדל לחייך אליה, ומצניע ככל יכולתו את מיאוסו בחברתה. והיא מביטה בו, ומקבילה נגיסה וגמיעה לאלה שלו, ומרככת את הבעות פניה, ומקפידה לא להסגיר את משאת נפשה, לדחוק אותו אל מחוץ לבלוטות הטעם שלה.

והם סועדים. והם שקטים. ובדרכיהם הסותרות, הם נסערים.

והם לא אומרים. והם מעכלים. שזו הסעודה האחרונה.