לאן התגלגלתי, לכל הרוחות. בנקודה עלובה כזו, בדרך לשום מקום, לא היינו עוצרים לעולם, שלא לדבר על מגיעים אליה במיוחד. דל, אפור, ישן - זהו כנראה חדר האכסניה המסכן ביותר, מסכן כמעט כמוני, שהייתי בו מאז טיול התרמילים אחרי הצבא. מה שאומר, עשרים וחמש שנה. אחלה מסיבת חצי יובל ארגנתי לעצמי.

מגיע לי להיות כאן לבד, בחור בקצה הארץ, במושבת העונשין הזמנית שנמלטתי אליה, סתם כי לא ידעתי לאן לברוח. מה כבר יכולתי לעשות אחרי שמעדתי ככה, אחרי שנפלתי למלכודת הצעירה שחפרתי במו ידיי. אפשר להשתגע. כמה לא-אני היא האני שהביאה את עצמה הנה. אני הרי האחראית, הרצינית, זו שעושה תמיד הכל כמו שצריך, ועד הסוף. זו שממצה. אישה שאף פעם לא מאבדת שום דבר, ולכן לא צריכה לחפש. אין אבידות, אין מציאות.

מדבר של זמן לקח לי עד שהבנתי שאני מאבדת. וגם אז, לא הבנתי בדיוק את מה. ספק אם עכשיו אני מבינה. אני יודעת שמשהו אוזל ממני, חומק ובורח. השנים? הנעורים? כוח המשיכה? זה קל מדי, טכני, מובן מאליו. נראה לי שאת הגילוי אני מאבדת, את אי הוודאות, את הציפיה, את החקירה, ואת הרוח שנושבת בכל הדברים האלה ומסוגלת לשאת את הקיום האנושי אל על. להרים, כמו שהילדים אומרים.

החיים, מצדם, עשו מה שהם יכולים. עבדו בשבילי, סגרו את כל הפינות. זוגיות יפה ומשפחה בריאה, או להפך, קריירה מצליחה ומעמד כלכלי, חיי חברה ולו"ז פנאי שאפשר רק לקנא בהם. וקינאו. החלל שלי מסודר ומלא. המילויים, ההישגים, האישורים, כולם יושבים במקומות שלהם, אבל כמים עומדים. מעין טוב הכרחי. הם לא יכולים לפצות על האובדן שהתחיל להתחכך בי, ואז חלחל לתוכי, התפשט והתריס.

כשהבנתי שאני מאבדת, איבדתי את זה לגמרי. אין דבר מטופש, עקום ומיותר יותר ממה שעשיתי. במשך כל נסיעת הבלהה לכאן, ומרגע שהסתגרתי בחדר המפנק, עם הסדקים בקירות והכתמים במקלחת, אני לא מצליחה למצוא הסבר, כזה שישכנע אותי. אחת כמוני, הגיונית, מאמינה אדוקה בסיבה ובתוצאה, תקועה עכשיו בתוך תמונת מצב מעורפלת, שיש בה רק תחושה ואפס תבונה. אולי זו הייתה בכלל מקריות סתמית ונוראה. אולי כמו בציטוט ההוא על האוורסט, טיפסתי על הבחור פשוט כי היה שם, בסביבה, הסביבה הקרובה אלי מדי. לא, לא, לא נראה לי. היה בו יותר. משהו לא מקרי, לא סתמי, מגרה נורא. הוא היה העתיד, האופק הנדיב. הוא היה ההבטחות, האפשרויות. הוא היה מראה מרהיבה ומכאיבה. הוא היה מה שראיתי פעם, ולא עוד, בדמות מזדמנת אחת. ועדיין, מה שנעשה לא נתפס. מי מדבר על מוצדק.

כולי חרפה. מתאמצת להגיד את זה בקול, ולא מסוגלת. אבל הנה, מוכרחה: "החבר החדש של הבת שלי". לפחות החדר המזוהם שמע. הוא גם נראה סליזי מספיק כדי לקלוט. כל כך אחוזי אימה אנחנו, כאלה תועים, עד שהקיום הנחות שלנו יהיה מוכן להיתלות בכל חבל, מידלדל ומרוט ומשתלשל לתהום תחתיות, ובלבד שישמר אשליית חיים? טיפה מנחם להסתתר מאחורי לשון רבים, אבל על מי אני עובדת. זה לא "אנחנו". זו אני. ואפילו אי אפשר לומר שנסחפתי. סחפתי. לתוך סטוץ, שניסה בכוח להתחפש לרומן חוצה דורות, כזה שמביס את הזמן ומעלים את הריסותיו. כמו חולת ירח יצאה ממני איזו רוח חיה, ששככה ונשכחה ודממה מזמן. והיא עשתה מעשה, ובעלה את הבחור הצעיר הזה, וביקשה, התחננה, לזכות כך באזרחות בארץ אלמוות. לא לאבד עוד ועוד ועוד. רוח שטות ארורה.

המורה הזקן בתיכון, המורה הכי טוב שהיה לי אי פעם, טען שטעויות לא באמת קורות. הוא התאמץ להסביר, שכל מעשה נכון, בשעתו, למי שמבצע אותו. איזה קטע. אני זוכרת את ההסבר שלו, בקול המוכיח שלו. "אם עשית או לא עשית דבר מה, ברגע מסוים בחייך, סימן שזה בדיוק מה שיכולת לעשות, או לא לעשות. אין לזה קשר למה שצריך היית לעשות. ומכאן שחרטה היא עניין מופרך מיסודו". הייתי מוסרת את נפשי עכשיו כדי לאמץ את הרעיון הזה, להתקפל בתוכו, להתמכר לו, להסתתר בו. האמנם זו הייתה מלחמת אין ברירה, גם אם ברור מראש שאובס בה?

בשעה נמהרת אחת החרבתי את כל הקירות התומכים שלי. רמסתי את יקיריי, את עקרונותיי. לא כבודם של בני הבית, לא אמונם, לא נאמנותם, לא קווי המתאר המוסריים שתחמו אותי מאז ומעולם. שום דבר מקודש הקודשים של חיי לא התייצב לנגד עיניי, לא בלם את הנפילה, לא חצץ ביני לבין התהום. כל הכוחות האלה לא יכלו לגרעין החולשה, לתקווה הרקובה שלי, שנאחזה בקש.

בסוף, זה רק זיון בהלה. התקף חרדה בעל תסמינים מיניים, אפילו בלי אורגזמה. לא משהו שממלא מחסור, מוצא אבידה, או מנחם אישה. והרוח האווילית ההיא, שניסתה לקום לתחייה, פרחה ונמוגה כלא הייתה. אולי באמת לא הייתה. ומה שהכי מעליב בסיפור, זה שהוא כזה בנאלי. אישה מבוגרת מפתה את החבר של בתה. תסריט חסר דמיון לסרט פורנו רע.

אני לא יכולה להישאר כאן. אני לא שייכת לכאן, גם אם ההרגשה שלי, רקובה ומטונפת, זוכה במקום הזה לתפאורה מושלמת. אשלם, כל מה שצריך לשלם, כדי לשוב אל אני. אשא את קלוני, אבוא על עונשי, אתפשר על אובדני. אני פוחדת לאבד יותר ממה שכבר אבוד. אבל איך אני עושה את זה?

מייד אקום, בלי להתרחץ, בלי להתייפות, בלי להצטחצח בכזבים, ואסע הביתה. האור בוהק בחוץ, ואני אנהג באפלה. לא לאי ודאות כזו ערגתי. לא יהיה לי מושג אם יוכלו להבין, אם יוכלו למחול, אם יקבלו בחזרה. לא יהיה לי מושג אם אקבל את עצמי. אם אני, שמתבקשת לקבל אותי, עוד קיימת אי שם.