המשתתפות הוותיקות באירוע נהגו להתלוצץ – תמיד אותה הלצה טרחנית, שחוקה מרוב שימוש – "אצלנו אין בעיות פוריות, הריבוי הטבעי בשמיים". בכל שנה הן אירחו בכינוס מסורתי את החברות החדשות, מצטרפות טריות, צעירות, לקהילה עגומה שנטועה במקומה. ועידת ההזדמנויות המוחמצות הייתה ההזדמנות של כל אחת מהבאות להציג את עצמה, את סיפורה, את החמצתה, לפני אלה שהיו שם לפניה.

תחושת האחריות לקיומה של הקהילה ולתחזוקתה הניעה את מארגנות הוועידה, אבל לא היא לבדה. הן רצו להקשיב למצטרפות, להכיר אותן, להבין, ככל האפשר, וגם להגיד משהו. הטעם לכך לא היה ברור תמיד, הצורך בכך לא היה נשלט. 

ההזדמנות הראשונה שעלתה בוועידה האחרונה הייתה הזדמנות מדינית, "אפשרות של שלום אמת בין מדינות ובין אנשים", כפי שהעדיפה לנסח זו שהעידה על עיסתה. מדינה אחת, כך סיפרה ההזדמנות, קיבלה הצעה נועזת לחתימת הסכם שלום מהאויבת הגדולה שלה. היסטוריית דמים ארוכה זרמה בין השתיים, משרישה, כדרכה בקודש, שנאה, חשדנות וחרדה. הפנייה הלא צפויה טלטלה את המדינה המקבלת, את מנהיגיה, את מוסדותיה, את אזרחיה. ימים ארוכים התחבטו כל אלה בסוגיה הגורלית, התאוו והתייסרו, עד שמסרו – בהחלטת ממשלה ובתוצאות משאל עם – את התשובה הנחרצת: לא. "הם נרתעו", הסבירה ההזדמנות בנימה של ננטשים. ניכר בה שהכינה מראש הסבר מנומק, כזה שיקל עליה מעט את צריבת הדחייה. "חששו שם ממהומות שהמתנגדים יציתו, מכישלון השלום ומהשלכותיו ובעיקר מהחיים במצב חדש, זר ולא מוכר. הם לא ידעו איך ישמרו את שלטונם ואת לכידותם בלי מורא המלחמה".

ההזדמנויות הישנות החליפו ביניהן מבטים ונשפו נשיפה ממושכת, משותפת. "פחד", אמרו, משועממות כמעט, והמשיכו במקהלה: "החמצה מפחד, ההחמצה הכי נפוצה". פחדים היו מבקרים קבועים בוועידה, בני בית ממש. לא בכל שנה, אלא בכל יום, נפלו הזדמנויות רבות בפחדים, התנפצו והוחמצו. "מי שמשפיע עלייך, מי שמכוון אותך, הוא גם זה שמכשיל אותך", דקלמו יושבות הראש כלהקת מורות בגמלאות. ההזדמנות המדינית המוחמצת דווקא הקשיבה להן מרותקת, לומדת. היא ירדה מהבמה בדממה, עטופה בתובנה נוספת שקיבלה מאחיותיה הבכורות: אירוניה מיוחדת יש בעובדה שהפחד, מחסל ההזדמנויות מספר אחת, נתפס בעולם כמנגנון הגנה בשירות ההישרדות.

בזכות ניסיונן העשיר, קלטו גבירות הוועידה מייד את הנופך הדרמטי של המקרה הבא. ואמנם, הייתה זו הזדמנות רומנטית, שלא ניסתה להסתיר את רחשי ליבה. "גבר ואישה", פתחה והכריזה, ואז עצרה לשתי שניות של בניית ציפייה. "אם יש 'נועדו זה לזה', הרי אלה השניים". בטון ענייני יותר, היא תיארה קרבה רבה, כימיה מלאה, התאמה מושלמת וגם רצון עז ותשוקה בוערת – שנפלו קורבן לנסיבות פרוזאיות. היא הייתה נשואה, הוא עמד לנסוע לארץ רחוקה, וכל אחד מהם נמשך אל האחר ואל תבנית חייו המחייבת, בו זמנית. בסופו של דבר הבנאליות ניצחה, האהבה הפסידה וההזדמנות הוחמצה. את ההחמצה לא היה ניתן להחמיץ בהופעתה של ההזדמנות, גם לא במילות הסיום שביטאה בקושי, כאבלה: "לא היה להם מזל".  

למנוסות לא הייתה כל כוונה לפגוע, ודאי לא לזלזל. הן ראו ושמעו הרבה כל כך, עד שהיה קשה מאוד לחדש להן או להפתיע אותן. את הסיפור הנרגש של ההזדמנות הרומנטית הן זיכו בתגובה שבשיחות בני אדם (יצורים בעלי גוף, כזכור) יש לאבחן כמשיכת כתף. כך פשוט מסתדרים לפעמים קלפי החיים המקריים, הסבירו למציגה. "יש דברים שלא מגיעים בזמן, או שאנשים לא בשלים לקראתם. כי הבשלים יודעים לסדר את הזמן מחדש. הם יוצרים את הזמן". פה אחד, המובילות שייכו את ההזדמנות לסוג הסתמי, הפרוזאי, של ההחמצות. ומאופקות ככל שהיו, את הסרקזם לא הצליחו לחסוך ממנה, כשהתייחסו למילה העלובה ביותר במילון בעיניהן – מזל. "המזל הוא שקיימות עדיין הזדמנויות מנוצלות, ממומשות, מצליחות, במקום שבו שולט אליל השקר הזה, מזל".

רוח של רצון טוב נשבה בוועידת ההזדמנויות המוחמצות. העדויות היו קשות, לעיתים, והיצרים – יצרים. ובכל זאת, ביקשו ההזדמנויות – ותיקות כחדשות – אלה את חברתן של אלה. לא הייתה להן חברה אחרת, ואף כי מעולם לא הגדירו כך את הקהילה, היה מדובר למעשה בקבוצת תמיכה גדולה.

צלולה ומפוכחת, למראית עין מטפורית, טיפסה אל הבמה הזדמנות נוספת. היא הגיעה מהצד האינטלקטואלי, לדעתה אפילו מהאמנותי. לאיש שהחמיץ אותה, כך טענה, הייתה יכולת נפלאה וגם אפשרות למצות אותה. "כישרון כתיבה מפעים, שהלהיב כל מי שקרא סביבו. מורים ומדריכים עודדו אותו לפתח, ליצור ולפרוח, אבל הוא לא ראה כמותם, או סתם לא ראה. מבחינתו, לא היה שם דבר מיוחד, אלא מיומנות טכנית יעילה, צירוף מילים נהיר בדרך רהוטה". וכך, לדברי ההזדמנות, הקסם הלך ונזל, הלך ונזנח, והאיש הלך לעסוק בראיית חשבון, שם הוא כותב עדיין, בעיקר מאזנים. "והוא התייבש לגמרי", סיכמה ההזדמנות ביובש משלה.  

שוב נזקקו מנהלות האירוע, ובוודאי מי שמתאר אותן, לדימוי גוף. שכן אילו היה להן אף, היו מעקמות אותו מייד. "כישרון צועד לא אחת יד ביד עם טיפשות ממש", הסבירו להזדמנות שנראתה מופתעת. היא הייתה, לדעתן, דוגמה יפה להחמצה טרגית. "אחד מאותם מקרים אומללים של חוסר הבנה, של טעות בזיהוי, של בחירה עקומה, ולרוב, של אי בחירה". ההזדמנות האינטלקטואלית הבינה היטב, היו לה כל הכלים לכך. זה, כמובן, לא שיפר במאומה את תחושתה.

המופיעה שנעלה את הוועידה, הנקלטת המאוחרת ביותר בקהילה, הייתה הזדמנות משפחתית, מסורבלת קמעא. יגעה ורפה, כמי שעושה הכל כדי להימנע ממהומה, היא גוללה מסכת משקעים, כעסים, קנאות וטינה שבמרכזה עמדה משפחה. "ויום אחד", אמרה ההזדמנות כאילו נעורה, "במהלך חופשה משפחתית, באווירה יוצאת דופן, נינוחה, עלתה כקינוח על שולחן ארוחת הערב המחלוקת הגדולה. הייתי שם, הזדמנות נדירה, שהציעה לפתוח, ללבן, לרוקן, לתקן". אלא שלבני המשפחה התפתחות מסוג זה נראתה מיותרת, לא ראויה למאמץ. הורים וילדים, אחיות ואחים, חשו גאים ונקיים מכדי להתפלש במדמנות קטנוניות, ועד מהרה התבצר כל אחד מהם בצדקתו הישנה, כשחיוך מלאכותי של תקינות משפחתית מונח על פניו. "הוחמצתי", ההזדמנות פנתה אל הוועידה ובעיקר אל עצמה, "אבל ערך המשפחה חשוב יותר, חזק יותר, והוא שרד. לא כך?"

אף הזדמנות מוחמצת לא נענתה בכעס כזה. שלא כמנהגן, יושבות הראש התפרצו בסיום דבריה, מייד לאחר שהגדירו אותה רשמית כהחמצה מקוממת. "היוהרה היא שורש הרע", ביארו ונזפו גם יחד. "זוהי החמצתם של אלה שאינם מבינים כי הם זקוקים להזדמנות, שאינם מעריכים אותה, שעושים לה עוול, ובגאוותם, אפילו לא מודעים לכך". ההזדמנות המשפחתית נכלמה. היה ברור לה שכמה מהעבירות האלה גם היא ביצעה, בתפיסתה. "והמחמיצים המתרצים בערכים", הוותיקות הסיטו את חיציהן לכיוון עקרוני כדי לא לחתום בהשפלת ההזדמנות האומללה, "יוכלו למצוא ערכים נעלים יותר מהמקלט החברתי המכונה משפחה".

תגובתן של ההזדמנויות הוותיקות שאבה אומנם את זעמה מחדלונה של ההחמצה האחרונה, אבל תסכולן היה אחר, כללי הרבה יותר. בכל שנה מחדש, בכל ועידה מחדש, הן פיתחו ציפייה סמויה, לא מדוברת, לא מודעת, לצמצום מספרן של ההזדמנויות המוחמצות בעתיד. ההחמצות הצעירות, כולן, תמיד צרבו בבשרן המנטלי, ייסרו אותן בצורה שהכירו לפרטיה, ועדיין לא למדו להתמודד איתה. אבל ההבנה העגומה, שהיכתה בעוצמה בסיומה של ועידה, הייתה ההבנה שאי אפשר. שעם חוכמתן, לקחיהן ותובנתן, אין בכוחן לעצור את ההזדמנויות שנולדות ונולדות. המנוסות, מי אם לא הן, ידעו היטב כי הזדמנויות בוסריות, פרחי החמצה, הן פראיות מדי, עצמאיות מדי, אבודות מדי, או בטוחות בעצמן מדי. אלה לא מאזינות, מקבלות, מצייתות. וגם אילו היו אחרות, הרי אין דרך שמובילה אליהן. כי ההזדמנויות התינוקיות מלאות חיים, וחיץ מפריד בינן לבין כל ההזדמנויות המוחמצות, שכבר מתות.

עם הזדמנויות שמתו, כמו עם חוכמה בדיעבד, אין מה לעשות. רק הדמיון מסוגל להחיות הזדמנויות. כל שאפשר הוא להעניק להן חסד אחרון, הזדמנות אחת להתבטא, לפרוק ולהתפרק, לעבד את שאיבדו. זאת, בעצם, ביקשה הוועידה: לנחם מעט, אולי, את ההזדמנויות המוחמצות החדשות, לפני שהתודעה ההזדמנותית הקולקטיבית קוברת אותן לנצח, משכיחה ומעלימה. כי ביום שאחרי הוועידה הן יישארו בעולם רק כישויות רפאים שמקבלות, ממיינות, מטהרות, משחררות וקוברות הזדמנויות מתות אחרות.

​