לכאורה, היה זה בקבוק וויסקי שקיבץ את שלושת החברים באותו ערב. אך המארח הקפדן לא ייתן ידו לתיאור כה בסיסי, פשטני, המוני, יש להודות, של מוצר הצריכה שאותו הציב על שולחן המהגוני בסלונו. "סינגל מאלט וויסקי סקוטי מאזור ספייסייד, מיושן חמש עשרה שנה בחביות עץ אלון", הוא הכריז כשהציג את בחירתו לפני הקהל המצומצם. "סינגל מאלט", הסביר אף שלא נשאל, ולו במבט, "הוא וויסקי שלחומרי הגלם שלו, לתת שעורה ומים, יש מקור יחיד, וגם תהליך הזיקוק מתבצע במזקקה אחת".
מבין השלושה, שנהגו להיפגש בכל חודש לשיחה מפוכחת, ככל האפשר, סביב בקבוק שיכר, רק המארח העמיק בנושא. הוא היה חובב אלכוהול איכותי ובעיקר חיבב את הסטטוס המדושן שנכרך בתרבות אנינה זו. החבר הזורם, לעומתו, שתה כי היה מעוניין מאוד בחברה, והחברה הזו שתתה. ואילו החבר הלוחם לגם כי יומיומו היה זירת מאבק, והמשקה שימש לו מעיין מנחם.
לפגישה, לשיחה, לשתייה, הייתה מסגרת של משחק חברה שאותו הגו המשתתפים כמה שנים קודם לכן. הם סימנו בטוש שחור טבעות סביב הבקבוק, שחילקו אותו לשלושה. כשסיימו ללגום כל אחד מהשלישים, עצרו את המשתה. השותה האחרון היה שואל שאלה – מקורית, כזו שלא נשאלה עדיין בפורום זה – והשלושה ענו עליה בכנות מלאה. אף שהכירו זה את זה היטב, וקיימו את משחק השאלות המבוסם עשרות פעמים, תמיד מצאו עניין בתשובות הגלויות ולעיתים מצאו בהן תגליות.
כמי שחש בבית בכל מקום, ובוודאי בלב דירתו המוארת והמעוצבת, פתח המארח את סבב השאלות. הוא נשען לאחור בכורסת העור השחורה, ליקט לפיו טיפות אחרונות מהכוס שרוקנה את שליש הבקבוק הראשון, ואז חתם את שפתיו, מולל את הנוזל לאט על לשונו, סקר את פני חבריו ובחיוך קטן הניח את הכוס על השולחן. "השאלה שלי היא, איזה כישרון אתה מסתיר מהעולם", אמר כשהוא מדגיש כל מילה בשביעות רצון עצמית שהלמה אותו כל כך.
כמה שניות של שתיקה עמדו בחדר – בכל פעם מחדש היה צריך להניע את גילוי הלב – עד שהזורם דיבר. "אז אני מתאמן בסיף לאחרונה, והאמת היא שאני ממש טוב בזה", הוא שחרר את המילים מכלאן. "שנים ראיתי תחרויות בטלוויזיה ולא הבנתי בדיוק מה מושך אותי. אבל ההסתערות הזאת שלי, הנחושה, עם חרב ביד, מאחורי מסכה שמסתירה את הפנים, מלהיבה נורא. ולא רק המסכה מסתירה. אני לא מזדהה בפני הסייפנים האלה בשמי האמיתי. ככה נוח לי לעמוד מולם, להילחם על שלי. לא הייתם מאמינים איזה קילר אני". "כבוד, גבר", הגיב הלוחם, בטון שמיזג התפעמות והשתוממות. "ולמה להסתיר את היופי הזה מהעולם, כמו שהדוגמן שלנו שאל".
הזורם לא עצר כדי להרהר, או כדי להחליף טון. "אני לא מדבר על הסיוף עם אף אחד כי זה הכי בודד, וזה תוקפני. אנשים יירתעו ממני, ואתם יודעים שזה מרתיע אותי. רק בזירה אני רוצה, אני מת, שיפחדו, שיברחו ממני". הלוחם טלטל את ראשו קלות וגיחך במבוכה. "נראה לי שבאנו להפתיע היום", אמר, לפני שקולו לבש גוון אחר, שקט יותר. "הכישרון החבוי שלי הוא ריקוד. העולם לא מודע כי העולם לא רואה. בחיים לא רקדתי, לא הזזתי את הגוף ככה, בפני אנשים. חשיפה זה לא אני, כל טירון מבין שחשוף הוא פגיע. וריקוד, גם אם עושים אותו בתוך שריון אבירים, הוא התפשטות. מצד שני, תצחקו עלי, כשאני רוקד לבד, בבית, אני אומר משהו לעצמי. לא תמיד מבין מה, אבל ברור לי שאני מתבטא. ומעניין, כשאני רוקד, אני אף פעם לא שותה".
המארח הפגין ארשת מתרשמת והתלבט למי יחמיא: לעצמו, או לוויסקי שלו. "לא ברור אם זו השאלה החדה שניסחתי, או החומר הטוב הזה, שהוציאו מכם אוצרות כאלה. עכשיו יהיה לי קשה להתחרות בכם, אדון סייפן ואדון רקדן. אבל אני אנסה". והוא ניסה. "תפירה. זה מה שאני עושה, ובהצטיינות, כמו כל דבר", זרק לחלל הסלון ובחן את יציבות תדמיתו בעיני מאזיניו. "כן, זו התמחות של מסכנים, לקצר מכנסיים, לתפור כפתורים, להחיות בגדים מיד שנייה, והיא לא ממש משתלבת בסטייל הרגיל שלי. אז למה? כי היא מרגיעה אותי, היא פשוטה ונעימה לי, נותנת כל מיני דברים קטנים, שהעסקים לא נותנים. ואולי אני גם מתחבר ככה לסבתא התופרת הענייה שלי, שגם אם חיה עוד אלף שנה, לא הייתה מאמינה".
שלושתם צחקו. שונים זה מזה ככל שהיו, הם אהבו את המשחק ואהבו את משתתפיו. המשקה רק החליק את דרך התקשורת הפתוחה, האינטימית, שסללו לעצמם. בנקודה שבה נמצאו, שליש המרחק הקבוע מראש, היו עדיין קלילים, משייטים בעונג על אדי האלכוהול האנין. המארח המשיך למלא במזיגה איטית, טקסית משהו, את שלוש הכוסות, והשיחה התפטפטה סביב נושאים של מה בכך, כהפוגה מתמשכת לקראת סיבוב האמת הבא. כשהלוחם נוכח כי שני שלישים מתכולת הבקבוק נעלמו, וכי רק בכוסו נותרו שאריות, הטיל אותן באחת אל בית הבליעה שלו ופלט נשיפה מתבקשת. "נניח שהיית נאלץ להשאיר מאחור בן משפחה אחד, מקרבה ראשונה, בזמן שאתה וכל השאר נעלמים מכאן. מי זה היה?", שאל כשקולו מתרומם ככל שהתקדם אל סימן השאלה. 
"שאלה קלה", המארח הגיב מיד, והאחרים תהו, אם הייתה שם אירוניה. "את אחי התאום. כשאתם אומרים 'לוזר', אתם חושבים עליו. כל החיים תקוע באיזו משרה עלובה ומעולם לא ניסה לטפס למעלה, שלא לדבר על החוצה. בן ארבעים וחמש, וכדי לפרנס את המשפחה המסכנה שלו, מבקש עזרה מאמא ואבא. אתם יכולים להבין עד כמה זה דוחה אותי. והקטע הכי רע הוא שהחרא נראה בדיוק כמוני. אנשים מתבלבלים בינינו לפעמים. מזל שאני נוסע במכוניות נכונות ולובש בגדים ראויים, אז אפשר להבדיל. עדיין, הוא הצל המכוער שלי. אין בו טיפת הצלחה, סגנון, ואם תשאלו אותי, כבוד עצמי. זה לא קשר דם, זה מה הקשר", המארח השלים מונולוג חמוץ בהומור מריר.
הזורם שלח יד וליטף את ראשו של המארח. "על מה אתה מדבר", שאל בנועם מחויך והשלים את המחווה הגופנית בתרגום מילולי, "אין עוד יפה כמוך בעולם". הלוחם התמוגג ומחא כף. "ממש ככה. וחוץ מזה, מספיק לגמרי אחד כמוך בעולם". זו הייתה האמנות המשולבת, המשולשת שלהם, ריכוך מעברי הקליטה בין הווידויים הטעונים באמצעות קטעי קישור עדינים או משועשעים. 
"אחיך הוא צל?", המשיך הזורם כשידע שהחדר מוכן לכך. "אמא שלי השאירה אותי בצל, עד היום. בצדק הדומיננטי המוחלט שלה היא גידלה ילד מופנם ומסתגר, ובלי להתכוון, סירסה אותו חברתית. תכלס, אני יותר סינגל מהסינגל מאלט, הנהדר, אגב, שאנחנו שותים עכשיו. את החברים שלי אפשר לספור על שתי אצבעות", הפנה אצבע ואמה לעבר הנוכחים, "ובכל יום אני חושש לאבד את המעט שיש. אמא שלי לימדה אותי ש'משפחה זה הכל', אבל בעצם, שכל השאר הוא שום דבר. כולל אני עצמי, כשחושבים על זה. אז אני מתמרן לא רע, מי כמוכם רואה, מרצה ושורד. אבל הייתי מסוגל לוותר על מי שעיצבה עבורי את המסלול".     
הלוחם התרכז. ספק כי עיבד את תשובתו של הזורם, ספק כי נערך לשלו. הוא בהה בכוסו הריקה והמשיך לבהות בה כשסיפורו נפתח. "אין דרך אחרת לראות את זה. נכשלתי איתו, עם הבן האמצעי שלי", אמר כאילו לעצמו. "הוא מזמן לא ילד קטן, ולא מגיעות לו הנחות שנותנים לילד. ואיכשהו, הוא זוכה בהן שוב ושוב. בכל המקומות שבהם אני טיפסתי על הרים כדי להצליח, הוא נפל בלי לנסות בכלל. לא לומד, לא מתמודד, מתעמת בקלות – לא רק איתי, עם כל גורם בעל סמכות. צדקת, חבר מסוגנן שלנו, קשר דם הוא לא הכל. לפעמים זה קשר מקולקל, פגום, ועם כל הצער, הוא ניתק. אז זה בערך המצב, ואת אמא שלו המצב מאמלל. על זה אני לא אסלח לו, לא משנה מה יקרה. אני לא אישבר, אף פעם לא נשבר, ולכן לא אתן לו את העונג להכשיל ולהביא אותי לבכי. את זה הוא עושה לאשתי בכל לילה". הלוחם נשם עמוקות. "הוא הילד שלי, והוא ילד מיותר".
האמיתות שהושמעו בסיבוב השני השקיעו את השחקנים במושביהם, במחשבותיהם ובכוסות הוויסקי שלהם. הערפול הקל שתרם המשקה סיפק להם חליפת הגנה דקה, שקופה, שאלחשה מעט את תחושותיהם וחצצה בינם לבין אבני המילים הקשות, החשופות, שמפגש חזיתי איתן נראה כואב מדי. השליש האחרון של הבקבוק חלף לא תוך שיחת חולין, אלא בדומיה. בראשו של כל משתתף במשחק חלפו אירועי השלבים הקודמים והמחוזות שאליהם שחו המחשבות בעקבות האירועים. בפרק זמן זה היה כל אדם לעצמו, בתוך עצמו, ולא שיתף את שותפיו בתנועה הבלתי פוסקת של גלי מוחו.
הם ידעו לשתות, אבל עוד ועוד כוסות שיכר, גם אם לוו בחטיפי מעדניה ממותגת שהציע המארח, פעלו את פעולתן. החברים היו מסוחררים מעדנות, רפויים בתנוחת גופם ומשוחררים בלשונם. מחיצות לא היו ביניהם עוד לפני שלגמו טיפה, ואחרי שלגמו בקבוק כאילו התמזגו השלושה לישות אחת. זה היה נס פיזיקלי כי ההתמזגות לא ביטלה את השונות המוחלטת, והשונות לא מנעה את ההתמזגות. ואולי רק אחרי גמיעת כמות כזו של אלכוהול אפשר לראות כך את הדברים.
תורו של הזורם הגיע. הוא נשמע, ולא רק לאוזניים שתויות, ענייני מדי כששאל בשלוות נפש "מהו היום שהיית מוחק מחייך?" בחיפוי כוחות הכוהל, הלוחם מיהר להסתער. "התאריך לא יגיד לכם כלום. בשבילי, היום הזה, לפני עשר שנים כמעט, הוא השפל. זה היה יום שלישי – אני אזכור לנצח, אפילו את השמש החזקה אני זוכר – כששני הבחורים הצעירים עם הלהט המטורף בעיניים חיכו לתשובה שלי. היה להם רעיון לסטארט אפ חדשני, הרפתקני, בדיוני, כמעט, והם ביקשו שאצטרף. התחננו, בעצם. וגם שכנעו, בעצם. הייתי מת ללכת איתם. הדמיון המוגבל שלי עבד פתאום שעות נוספות, ממש ראיתי את עצמי מזנק. אבל מסביב כולם הזהירו, הפחידו, הלחיצו, שלא אעז להסתכן. ואני הייתי חלש מדי, נבהלתי, נכנעתי. קיבלתי רגליים קרות וברגע האחרון אמרתי לא. השניים האלה כבשו את העולם, אני נשארתי במשרד עורכי הדין הקטן. לא על ההחמצה אני לא סולח לעצמי. רק על זה שלא העזתי".
משקה בבקבוק או בכוסות לא נותר להם, והמשתתפים יכלו לברוח רק זה אל זה, להישען רק זה על זה, להתנחם רק זה בזה. אלה היו הרגעים היפים ביותר שלהם, גם אם לא הרגעים הקלים. והם ידעו להעריך אותם. המארח קם ממקומו ופתח חלון מסוגנן בפרופיל בלגי. אוויר עיר לילי נשב אל החדר, מפיח רוח קלה ביושביו. 
המארח נותר עומד ליד החלון, חייך את אחד מחיוכי הקסם שלו ואמר בדרמטיות מעושה: "היום שהייתי מוחק מחיי? מחר, עם החמרמורת המזוינת שיביא איתו". האתנחתא הקומית לא נמשכה זמן רב. החיוך התפוגג, הדובר הרצין והכאב דיבר: "זה היום שבו השחקנית הנפלאה, הכוכבת הגדולה, שהייתה אז כוכבת עולה, השליכה אותי לפח הקרוב. הייתי סטודנט למנהל עסקים, קצת שחצן, אני מודה, אבל חתיך ומבריק, כולם יודו. וחיזרתי אחריה כמו מטורף, כמו מסומם. חוץ מזה שאי אפשר היה לעמוד בפניה, לא היה לי ספק שהיא תהיה החיבור שלי לעולם הגדול באמת. להצלחה הגדולה באמת. חודש יצאנו, חודש ריחפתי על שטיח אדום, עד שהסטארית החליטה פתאום שלא מתאים לה. ולא סתם, היא נימקה: 'אתה לא עומד בסטנדרט'. לפחות הייתה שומרת את ההשפלה בינינו, ולא חוזרת על ההסבר בראיון שנתנה למוסף סוף שבוע, לצד צילום זוגי עם החבר החדש שלה. חייתי את היום ההוא ימים רבים מאז. אם יכולתי, לא הייתי חי אותו בכלל".
המארח התיישב לאט בכורסתו, זוקף ראש כלפי התקרה בתנוחה שעוררה חשד להסוואת לחלוחית בזוויות העיניים. המשחק התקרב לסיומו, ולא רק כי הוויסקי תם וכי סבבי השאלות הושלמו כמעט. כל שנאמר במשך הערב התעבה למעטה סמיך שרבץ על כתפיהם של שלושת הגברים. הם נשאו אותו באהבה, מכירים בחשיבותו, אבל חשו היטב בעולו. היה ברור שכוחותיהם מוגבלים ושעוד מעט ייאלצו להסיר מעליהם את המטען בתקווה לצאת קלים ומזוככים יותר אל יקום היומיום. הזורם לא הניח לשיקולים אלה לחבל בכללי המשחק. הוא שאל את השאלה האחרונה, הוא ישיב את התשובה האחרונה. התשובה היחידה שהיה יכול לתת לשאלה זו. 
"את היום הראשון שלי הייתי מוחק", פתח בנחישות. "את היום שבו הכל התחיל. זה כנראה התחיל עקום, ומאז", שרבב חיוך מר, "אני לא מתיישר. מתכופף ונדחק ונזהר, מזדקף מעט ועייף כל הזמן. זה מתיש נורא, לנוע ככה, לפתל את עמוד השדרה, ולוותר, ולוותר. להבין שאתה מצליח רק בזה שאתה לא נופל. אם אמחק את היום הראשון שלי, יימחקו כל הימים שאחריו, וזה כל מה שאאבד. לא אובדן גדול מדי. ואם כבר אובדן, הבונוס כאן הוא שאפילו לא אגרום צער למעטים שאכפת להם. בלי יומי הראשון, הם לא יהיו מודעים לעובדה שאי פעם הייתי. או שיכולתי להיות".
הלוחם לא ידע מה לומר. המארח ידע היטב. ברוח זרה עד גסה לזו של דברי הזורם, הוא פלט לעברו: "מצטער לשמוע, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לקבל את זה. יש לי עוד תוכניות". בצעדים יהירים ניגש לבר המשקאות הזוהר, שלף משם בקבוק וחזר אל חבריו, שהתרוממו בינתיים מהספות שעליהן ישבו. המארח הזחוח חבק את כתפו של הזורם, וידא שהלוחם עוקב אחר המופע הראוותני, והתקדם בו: "זה קוניאק נדיר, פרסטיז', מיושן מעל 40 שנה, שקניתי במכירה פומבית במחיר שאין סיכוי שתאמינו לו. עכשיו בא לי, החלטתי, שבחודש הבא אני שותה אותו. והפעם", הוא הצמיד את הבקבוק בכוח לחזהו של הזורם הנבוך, "אתה המארח".