​

שמחה, ציפיה והתרגשות קלה בצידן היו הדרך ההגיונית היחידה לקבל בה את החופשה. סופסוף, גיבורי הסיפור יהיו רק שניהם. בלי בית, בלי עבודה, אחד על אחת (וגם להפך, יהיה ים זמן לסקס) בתנאים שנדרש כישרון מיוחד כדי לא ליהנות בהם. דרום איטליה, הוא חזר ואמר לה בהתלהבות. את חושבת שהיא מחכה לנו כמו שאנחנו מחכים לה?

כל כך מעט יחד מעניק היומיום הקמצן שלהם. איכשהו, כגזירת שגרה, הם לא מצליחים, לא מספיקים, להיות בשניים. תמיד משהו מתברג ביניהם: הלימודים של מי מהם, תובענותן השתלטנית של הקריירות, תפעול הילדים, התחביבים השונים ואפילו החברים המשותפים, לכאורה, שנחלקים כחולצות בארון – אלה שלו, אלה שלה. רק שם, בדרום איטליה, לא יפריד ביניהם דבר. זו תהיה זוגיות מקורית, מזוקקת. ויהיו לבשר אחד.

הקלישאות הנפוצות על זוגות שרבים בחו"ל, "נסעו יחד וחזרו במטוסים נפרדים", הצחיקו אותם. בתקופת ההמתנה, הן נעשו הווי פרטי, מלכד, מרגיע. איזה שטויות אנשים מדברים, בחיי.

דרום איטליה בחרה להציג לפניהם מראות חדשים. לא רק את הנופים המקסימים שלה, אלא את ההעדפות של האדם שמולם, הרגלים שהצליחו להסתתר עד אז מתחת לגשר החיים השוטפים. כך גילו, זה אצל זה, פעילויות נפש טריוויאליות, נטיות שלא היו מודעים לקיומן, ויותר מכך, לא היו יכולים להעלות אותן בדעתם. והן היו, מייד, לתדהמות קטנות.

הם מצאו, בין השאר, שהוא אוהב להתענג על ארוחת בוקר עשירה, ארוכה ואיטית, בעוד שלה אין סבלנות ליותר מקפה בעמידה, כי לכי תסבירי למערכת העיכול שלך שיצאת לחופשה. נוכחו לדעת שהיא מעדיפה להתברבר בטיולים רגליים, אפילו לטעות, וליזום שאלות-התמצאות שמתגלגלות לשיחות היכרות סקרניות עם תושבים מקומיים. כל זאת בשעה שהוא רוצה סיור מתוכנן מראש, על פי תוכנית קבועה – ובטח לא מעוניין בקשקושים עם זרים. מספיק שהוא נאלץ לעשות את זה מול לקוחות במשרד. ועוד למדו שכמה שעות מנותקות בטבע פורקות ממנו מתח, משילות שכבה או שתיים ומעוררות בו צורך בדיבור, בשיתוף, בהתעניינות, ואילו לה הן גורמות, מעל הכל, עייפות. כל השקט הזה הרי מעיק. ומי רגיל לשקט? מי מכיר?

גילוי צדדים חדשים בבן זוג ישן, בשותפה ותיקה, היה חוויה בלתי צפויה. מעניינת, בלי ספק. אבל סימנים לאי-דמיון לא מוכר ביניהם, לאי-התאמה, חלילה, ניקדו את מפת דרום איטליה בספקות טורדניים: האמנם קיימת "ברית של ניגודים"? האם יש משהו מאחורי המנטרה "משלימים זה את זה"? מטפלים למיניהם, וסתם בני תמותה שמקפידים להישמע נכונים, יתייחסו לממצאים כאלה כאתגרים, ואף יברכו אותם כהזדמנויות. בני זוג בחופשה, שבתמימותם ארזו לנסיעה רק הכנות להנאה, חשו שהחידושים הם טלטלה קלה החולפת בעץ הזוגי. בשעת החושך של המחשבות, על משכבם בלילות, לא יכלו שלא לתהות, עד כמה נטוע העץ הזה בקרקע, ואם העזו להגביה את המבט, עד כמה זוקף העץ צמרת בריאה.   

התקשורת הזוגית, זו שנחשבת לבסיסו ההכרחי של כל קשר בריא, הייתה שם לשירותם. וכך שיחות נרקמו, חידוש חשוב בפני עצמו לאנשים שלא זכרו מתי לאחרונה שוחחו ממש, ולכל הרוחות, באיזה נושא. העמוקות שבשיחות התערסלו בחיק הטבע, מקום בו צד א' כה רצה לדבר, עד שצד ב' נעתרה וזרמה. על במה זו, כשברקע התפאורה המושלמת שהתקינה דרום איטליה, עלו והופיעו, משום מה, החיים הרגילים, השחוקים, האוטומטיים, ומתוכם בקעו, כבסרטי אימים, יצורי וידוי מאיימים.

הוא סיפר לה שערבי הפוקר בימי חמישי הם הרבה יותר ממשחק עם החבר'ה. סמים? היא שאלה בחשש. זיונים? לחשה, דומעת. קלפים, ענה בשקט. הימורים והתמכרות והפסדים וחובות. היא סיפרה לו שאת השיחות עם הפסיכולוג משלים בשנה האחרונה טיפול תרופתי נוגד דיכאון, שהחל להועיל רק כשמינונו הוכפל. זה בגללי? הוא תמה בפשטנות גברית. זה בגללי, השיבה כשעיניה תלויות בנוף.

זו הייתה הארה זוהרת ומייסרת, כזו שמכה באישוניהם של מי שיצאו ממערה אפלה בצהרי יום. רק אי שם, במקום זר, בדרום איטליה, או על הירח, יכלו לראות בבהירות חדה, מדויקת עד כאב, את כל המחזות שמחיצות המציאות הסתירו מפניהם. בין דפנות הקובייה שכלאה כל אחד מהם בחלל הפתוח של הקיום הסדיר, לא השגיחו באחר, גם כשהיה האחר הקרוב ביותר. שניהם, ובוודאי לא רק הם, היו עבדים במשרה מלאה של אותה שגרה, אבל גם ניצלו אותה כדי להיעלם בתוכה, כדי להקהות חושים ורגישויות, כדי לא להיטמע בשום דבר ובאף אחד, כדי לחיות בריק שהיה הוא עצמו, או היא עצמה.

עכשיו, משראו, חשו את משקלו המכביד, המכריע כמעט, של הידע המחכים. קשה הייתה ההכרה בכך שהם נעו במהלך כל חייהם המשותפים, אולי גם קודם, כשעיניהם מכוסות, עטופים באשליה מטופשת של זיהוי, של היכרות ושל חיבור. קשה הייתה ההבנה שהבהירות הפתאומית פותחת לפניהם דלת אל חור שחור, אל מסדרון נטול אור שמסלולו נעלם. דווקא כשנגלתה להם הקרקע עליה עמדו, ידעו כי היא נשמטת.

שניהם, ובעיקר כל אחד מהם, ייחלו לכך שהחופשה תסתיים. הם פחדו לחזור, אבל נחרדו מהאפשרות שיצטרכו להתמודד עם תגליות נוספות. שייאלצו לראות בדרום איטליה עוד ועוד. כשנחתו, אמרו לכולם ש"הכי טוב בבית" והוסיפו בחיוך "הנסיעות האלה, בסוף זה סתם בלגן". לעצמם, בזמנם המשותף והמצומצם, מלמלו רק "נעבוד על זה", וברגעי אומץ, לכאורה, "אנחנו נצמח מתוך המשבר". אלא שאיש מהגיבורים לא ידע אם סיפורם ימשיך להיות מסופר עד החופשה הבאה.