כמה נקודות על פיסוק

לא, זה ממש לא הולך להיות שיעור דקדוק, ולו כי הכותב לגמרי לא מדוקדק. רק רשימה קצרה של זעקות בעניין סימני פיסוק, התמרורים הקטנים שעושים את המשפטים הכתובים שלנו ברורים ומשמעותיים יותר. כשמציבים אותם היטב, כמובן.

בגדול, לכותבים יש כיום נטייה לא לפסק את כתביהם, או לפסק בצורה לקויה. המחיר הוא לא רק טקסטים דלים ועילגים, אלא במקרים רבים טקסטים בלתי מובנים. כאמור, אלה לא המקום ולא האיש ללימוד יסודות הפיסוק הנכון, אבל חמישה רמזורים אדומים מבקשים בכל זאת להאיר כאן מבחר הרגלים מגונים.

התעלמות מפסיקים: הם מפרידים בין חלקים במשפט ובין איבריו של משפט מורכב, הם עושים סדר והיגיון בקריאה והם מעניקים הזדמנות לנשימה. מי שמוותר עליהם, מוותר על כל אלה (ועלי).

ריבוי סימני קריאה: מטבעם, הם סימנים דרמטיים, שמביעים התרגשות, התלהבות, הפתעה, זעם ושאר תחושות עזות. זו הסיבה להשתמש בהם במינון נמוך ובמקומות המתאימים ובוודאי לא לירות אותם בצרורות על כל מטרה. זה מזעזע!!!!

קיזוז סימני שאלה: פשוט מאוד, סימן השאלה. כשרואים אותו, מבינים שקיימת במשפט שאלה. אבל כשהוא איננו, גם השאלה איננה. וכשרוצים לכתוב שאלה ולא מסיימים אותה בסימן שאלה, לעולם לא נדע שהיא נשאלה. מדוע, אם כך, רבים משמיטים את הסימן החתיך-גרפית? תעלומה.

שלוש נקודות מתחכמות: כשהן מופיעות בתוך ציטוט, ומסמנות קטע חסר מתוכו, אפשר להבין למה באו. אבל הקטע המרמז של שלוש הנקודות, האומר-לא-אומר, הבא לבטא משהו שלא נכתב במפורש, או גרוע מזה – מצביע לקוראים על המקום שבו עליהם לחייך או לצחקק, מאוס. זו טכניקה מאולצת ומאלצת שמומלץ להימנע ממנה ככל האפשר. אחרת....

רווח שכולו הפסד: הקיטור האחרון נשמע קטנוני, אבל מדובר בנוהג פיסוקי שמטריד את העין באורח פלילי. הרוב המכריע של סימני הפיסוק (להוציא מקף מפריד, לדוגמה) צריך להופיע בצמידות למילה הקודמת לו, או לזו שאחריו – תלוי בסימן. כך זה לגבי הנקודה, הפסיק, הנקודתיים, סימני הקריאה והשאלה, הסוגריים והמירכאות. במצב בו סימני הפיסוק משוטטים בחלל המשפט, כשרווח לפניהם ורווח אחריהם, הם לא ממלאים את תפקידיהם ורק מכערים את השורה. הצמידו, בלי בושה.